31.12.2003

אורי

עלי להתוודות שלמרות שחלפו 30 שנה מאז מלחמת יום כיפור מעולם לא דיברתי בפומבי לא על מוראות אותה מלחמה ולא על חברי הקרובים שלא שבו ממנה. אולם  ההפניה של אביתר שאי אפשר לסרב לה בשילוב האירוע על שמו של אורי חברי לילדות, אוניברסיטת חיפה בה רכשתי את השכלתי האקדמית ותחום מדעי המחשב בו אני עוסק היום, גרמו לי לחרוג ממנהגי ולשתף אתכם בפתיחת צוהר לאותם ימים מנקודת מבטי הסובייקטיבית.

לפני כשבועיים שבתי מטיסה שגרתית לארה"ב לקידום מכירות של סטארט אפ שהקמנו בתחום התכנה. את השעות האחרונות העברתי בקריאת ספרה החדש של יהודית קציר "הנה אני מתחילה". תוך כדי קריאת העלילה הסופרת לוקחת את הקורא אל מחוזות ילדותה, ילדותנו, שדרות הצבי עם כיפת האורנים מעליה, סמטאות הורדים והכלניות רחוב קלר וספריית הפועלים תוך תאור מדוקדק של  הבתים והדיירים של אותה שכונה.

מצאתי את עצמי מנסה לאתר איזה מבין הבתים בתאור הוא ביתה של משפחת עקביה, הבית בו גדל אורי. האם תעצור הסופרת בפתח הבית ותתאר את המשפחה השורשית; האב אברהם שהיה סגנו של אורד וינגייט, ואשר הצטייר בדמיוני, כילד, כמומחה לא"ש לילה בג'ונגלים באתיופיה [ערבוב שעשיתי, של פלוגות הלילה עם  החזרת היילה סלסי לשלטון באדיס ופעילותו של וינגייט בבורמה מספר שנים מאוחר יותר]. או את רות ומטבח העוגיות שלה או את שלושת ילדיהם אשר גדלו באוירה של מצוינות ודוגמא אישית.

 

התמזל מזלנו להעביר את תקופת ילדותנו בשנות החמישים והשישים בעשור השני למדינה. מדינה קטנה גבולות שקטים יחסית, כבר לא בתקופת הצנע אך עדיין לא בתקופת השפע.

הכל היה סלול וברור, יש להצליח בלימודים כדי להצדיק את ההשקעה של ההורים שעמלו וחסכו על מנת להקנות את החינוך המיטבי לילדים [ביה'ס הראלי כמובן]. מגוון הבגדים נע בין חאקי עם משולש הצנע לכת בגודל מספיק על מנת שכל הפוגש בנו יבחין מייד עד כמה אנו צנועים, וכחול לבן לאירועים מיוחדים. וכמובן היו הצופים שמילאו את ימינו ולילותינו בשלל קומזיצים, טיולים לרוחבה ואורכה של הארץ, אהבות ראשונות, ופעולות על גיבורי הצנחנים הר ציון, ג'יבלי ירמי וכו. טיילנו בכל ואדי ושביל שחשקה נפשנו בכרמל ובגליל בלי חשש ובלי ליווי, ובלי טלפון סלולרי לדווח להורים המודאגים שאנחנו בסדר והגענו שלמים למחוז חפצנו.

בתוך הפסטורליה הזאת גדלנו שלושה חברים טובים; אורי אביתר ועבדכם.

לאורי היתה הפריבילגיה של הדרך הסלולה. בכל תחילת שנה היה הריטואל חוזר על עצמו כשהמורים התוודעו לכנופית המתבגרים שזה עתה החלו את שנת הלימודים.

הם היו מדלגים ביעף על השמות ונעצרים כמובן אצל אורי שהיה עסוק באותו הזמן במעשה קונדס כלשהו מוודאים שאכן מגזע עקביה הוא ואח לגדעון ואלי, ואז היו מפליגים בשבחם ומסבירים לבן הזקונים הנבוך שהאצילות מחייבת ושעליו לעבוד קשה בכדי לשאת בשם המחייב.

או אז היתה מתחלפת הקנאה באנחת רווחה מזל שאני האח הבכור ואין חובת סקאלת הייחוס חלה עלי. אך אורי שהיה הצעיר במחזור  הלך והשתבח בהשגיו עם השנים בפרופיל הקרוי בשפת הקורסים הצהליים גרף של פריחה מאוחרת. בחטיבה העליונה עבר ביעף את מרבית כוכבי המחזור והתמקם בכל תחומי העשייה  בקבוצה המצומצמת של המצטיינים.

בשנות הששים עדיין לא חלמנו על מחשבים, ורדיו הטרנזיסטור וטלוויזיה שחור לבן נחשבו לשיא הקידמה. לכן המושג של "ילד דיגיטלי" כמובן עוד לא היה קיים. אך בראייה לאחור עם מילון המונחים הנוכחי אורי חברי, היה הקרוב ביותר להגדרה זאת. כל משימה החל ממבחן דרך עבודת גמר או הכנת פעולה בצופים או טיול זכו אצלו לטיפול אנליטי. הוא היה מפרק את המטלה למשימות משנה עם תכולות ולו"ז בכתב יד מסודר להפליא, ומוציאה מהכוח אל הפועל בדיוק וביצוע מושלמים.

כלי הניתוח למיניהם בהם נתקלתי בהמשך החל מתרשימי זרימה וה DFD וכלה בכלים הדינמיים הנוכחיים תמיד הזכירו לי את דרך חשיבתו שדמתה להפליא למתודות אלה.

אחת המשימות המורכבות היתה כמובן גניבת דגלים בלילה אשר החלה בתצפית יסודית על השטח במשך היום, תכנון הטעיות המגינים ותנועה מכיוונים שונים ולסיום ריצת אמוק אל עבר הדגל אשר פעם אחת הסתיימה בבי'ח רמב"ם אחרי שאורי ואביתר נתקלו בגדר תייל בלתי צפויה ונחתכו בגרון ובבטן. 

 

ואז הגיעה מלחמת ששת הימים והחשש להכחדת המדינה שקדם למלחמה הפך באחת לאופוריה. נסענו לבקר את כל אותם מקומות קסומים עליהם רק יכולנו לחלום בשומרון ביהודה בסיני בגולן ובעיר העתיקה כמובן. עבורנו השלושה סיפורי קרבות והגבורה לא סופרו מכלי שלישי. את המשימה מילא אלי אחיו של אורי אשר לחם בסיירת של חטיבה 7 הנערצת בפיקוד המח"ט הכל יכול שמואל גורודיש.

היינו בטוחים כמו כל דורות  הצעירים שגדלו אחרינו שהחמצנו את הארועים הגדולים. נולדנו לאחר הקמת המדינה ומילאנו שקי חול במלחמת התהילה.

סיימנו יחד את התיכון אורי ואביתר בקלילות ואני נגרר מאחור עם תמיכה מסיבית של אביתר ואורי במתימטיקה ובפיסיקה, ורחלי אהבתי ואשתי לעתיד במקצועות הרכים. לבחינות במדעים המדויקים היינו מתכוננים יחדיו בד'כ בבית עקביה חולקים בעומס בשויון. אני מקריא את השאלות אורי פותר ואביתר מסביר לי את התשובות. ולקינוח היינו מתפלחים למטבחה של רות בקומת הקרקע חופנים עוגיות וחומקים מן הבית דרך דלת המטבח והשביל האחורי.

 

בקיץ 69 התגייס המחזור שלנו מחזור נ [50] של ביה'ס לצבא ההגנה לישראל. אורי הצעיר שבחבורה היה אמור להתגייס שמונה חודשים אחרינו ולכן בחר ללכת לטכניון. אך לאחר שנה נשבר והחליט להתגייס. עקב ההחרפה במלחמת ההתשה שהשתוללה בתעלה, ותחת רושם סיפורי הגבורה שלנו בחופשות שהלכו ותפחו ככל שהתרחקנו מן הבסיס והתקרבנו למרכז הכרמל, בו היו שותים בצמא המתבגרים את סיפורי הגברברים שאך זה הפכו ללובשי מדים.

מתוך כתה של כ 40 נערים [מתוכן 3 נערות] מרביתם הפכו קצינים קרביים 4 מתוכם סיימו בי'ס לטיסה [סה'כ 7 במחזור, שיא שכנראה טרם נשבר].

אורי כפי שעשה  כל דבר בחייו לקח את הצבא במלוא הרצינות ועבר את כולנו במסלול הפיקוד והדרגות למרות ה"פור" של שנה שהיה לנו.

מלחמת ההתשה בתעלה הסתיימה לה ואת מקומה החליפו ימי קרב אחת לחודש חודשיים ברמת הגולן שהיו בד"כ מסתיימים בשתוק מקורות האש הסוריים על ידי השריון וארטילריה שלנו ובהפלת מספר מטוסי קרב של האויב.

רוחות מלחמה החלו מנשבות ממצרים ומסוריה וגם את האיתותים של רצון לחפש פתרון מדיני ביטלו מנהיגנו בהומור וברברבנות. עדיין זכורים לי נשפי "איומי סאדאת" אשר היו נערכים אחת לרבעון או חצי שנה כאשר תאריך יעד לפתיחת המלחמה עליו הצהיר נשיא מצרים חלף עבר לו.

את אורי הייתי רואה לעיתים רחוקות, את רוב ימיו בילה ברמת הגולן בהחזקת הקו בשגרה ובפעילות  מבצעית במהלך הלחימה עם הסורים. כזה היה גם יום נישואי ה 9.1.73 ביום זה בער הקו בגולן ו 6 מיגים הופלו. אני הכסיל אכלתי את הלב ומאורי נבצר להגיע עקב האירועים.

 

ואז הגיע היום המר והנמהר ב 6 לאוקטובר 73. יצא לי להיות ב24 השעות הראשונות למלחמה בבור של חיל האויר בתור קצין צעיר ולראות את כל אותם גיבורי ילדותי דיין, דדו, עזר, בר לב, ואחרים מתכוצים לגודל אנוש תחת הלם ההפתעה האיומה והמהומה. הפעם בניגוד למלחמת ששת הימים היתה הטרנספורמציה לא מפחד כיתור והשמדה לשמחת המנצחים, אלא מנינוחות שאננות ובטחון לתחושה של חורבן בית שלישי ואסון.

כל תכניות המגירה הפכו לניירות טיוטה ותנועות הגייסות ומטסי הארמדות אשר נפוצו לכל עבר התחלפו בלוחמה עצמאית של המפקדים בשטח אשר ניסו לבלום את השבר. את המצביאים הנערצים והזחוחים החליפו הילדים של ששת הימים שעצרו בגופם את נחילי האויבים. מלחמתו של החייל הבודד והצוות המצומצם דמתה למשחקי הצופים שלנו אך הפעם בתוך מציאות מרה. ומילים כמו מצוינות אילתור, דוגמא אישית והקרבה עליהם גדלנו הפכו באחת לכורח המציאות וההישרדות.

בערב ה 6 באוקטובר כל תשומת הלב במטה היתה נתונה לנעשה בתעלה. המפקדים עמדו בחדר של 20 מ"ר מול עשרות מכשירי קשר, כל אחד מהם של מוצב אחר לאורך התעלה ושמעו את קריאות השבר והדרישה לעזרה. על המפה שעל הקיר החיצים האדומים של האויב פשוט שטפו לתוך סיני מקיפים וסוגרים על כל אותם מוצבים. רק בבוקר יום א 7 באוקטובר התברר ש"ימי קרב" להם היינו רגילים מול הסורים לא חוזרים על עצמם הפעם, ומערך הקו בדרום הגולן נשטף במאות טנקים סוריים אשר פרצו דרך גזרת חטיבה 188 ללב רמת הגולן. לפתע הפך האיום הסורי על הגולן עמק הירדן וכל צפון הארץ לאיום החמור ביותר. כל מי שהיה יכול להגיע ולסייע לעשרות הטנקים הבודדים שעמדו בפרץ נשלח לרמה. להיכן שהסתכלת מן האויר ראית טורי שריון של האויב. וחלל האויר היה כיורה רותחת של טילים ופגזי נ"מ.

 

הרוסים היו זקוקים ל 19 חודשים מ תחילת הפלישה הגרמנית "במבצע ברברוסה" ועד כניעת הארמיה ה 8 של הגרמנים בסטלינגרד כדי לסובב את הגלגל באירופה.

לאמריקאים לקח 7 חודשים מהתקיפה היפנית על פרל הרבור ועד לקרב Midway   לסובב את הגלגל בפסיפיק.

 ואנחנו תודות למעטים שבלמו את האויב ביומיים הראשונים הפכנו את הגלגל בגולן תוך פחות משבוע. ואת הטנקים הסורים על גדרות נפח ותל פארס החליפו טנקים ישראלים בתל שמס מזרעת בית ג'אן ומבואות דמשק. ובתוך מהומת אלוהים זאת בצפון ובדרום קשה היה להתעדכן מעבר לסביבתך הקרובה , מי נפגע מי בשבי ולמי שלום. ורק לאחר שוך הקרבות התברר לי שאורי נעדר וכנראה אינו בשבי.

ואנו שהיינו מתלחשים וחומדים לצון בטקסי יום הזיכרון בצופים בעת הקראת "מגש הכסף" מצאנו את עצמנו בלי אורי, ושלמה, ודרור, ויהושוע ויגאל ופתאום מגש הכסף אינו עוד שיר של אלתרמן אלא  חמשת חברי לכתה שאינם עוד איתנו.

השנה במלאת 30 שנה לאותה מלחמה איומה מלאו מסכי הטלויזיה בספורי המלחמה ההיא ומדפי הספרים בספרי לוחמים. ההלם, ההאשמות, וספורי הנצחון התמוחחו להם עם השנים ומתחתם צצו הסיפורים של הגבורים האמיתיים הקצינים והחיילים הפשוטים אשר בסך הכל בתוך ההלם והאימה ניסו כל אחד לעשות את חלקו לעזור לזולתו, ולהרוויח מספר שעות התארגנות והתעשתות למדינה.

 

לא פעם תהיתי מה היה עושה אורי היום לו היה איתנו, ההיה רואה חשבון כמו אביו ואחיו? ואולי ראש הפקולטה למדעי המחשב, או מנכ"ל חברת “HITECH חובקת עולם? אך במה שלא היה בוחר אני משוכנע שהיה מתברג בצמרת, בונה לעצמו יעדים בכתב מאוד מסודר ובפרטי פרטים ומיישמם אחד לאחד ללא התפשרות ותירוצים.

ואתם ילדי האינתיפדה הראשונה ומלחמת המפרץ הראשונה ואיניתיפדת אל אקצה ומלחמת המפרץ השנייה, אמורים להוביל את המדינה בעשורים הקרובים לחברה תוססת צודקת ופורחת כלכלית ותרבותית, בעזרת הנוסחה הישנה של מצוינות רעות והתמדה. מי יודע אולי מבין זוכי המלגות על שמו של אורי היום יקומו לנו עוזיה גליל [אלרון] קובי אלכסנדר [קונברס]  גיל שוויד [צ'יק פוינט] או בועז דותן [אמדוקס] של הדור הבא.

המפתח לעולם ה HITECH והמעצמות הטכנולוגיות החובקות תבל

הוא:

ההתמדה והמצוינות של האורים  בראש המחנה, שעושים את כל ההבדל. 

 

תשס"ג - נאומו של ד"ר יוסי בולס

 

 

 

 

created by Moran Lefler, Lilach Naim & Liat Sherman © 2007